מיומנו של אוהד אדום ביום היסטורי ברחבי הבירה.

כדי לסכם את היום המופלא שעבר עלינו ב9/5/18 צריך ללכת אחורה יום אחד קודם, השעה 5:00 ועדיין לא עצמתי עין,
הראש לא מפסיק לדמיין תרחישים, האם האכזבה מ2004 תחזור או רגע הקטרזיס מ1999 ישוחזר? טור מיוחד מאת רותם סגל.

את השעה 6:00 עוד ראיתי בשעון, גם את קרני השמש חודרות מבעד לחלון,
הדבר הבא שאני זוכר הוא צלצול טלפון ב9 וחצי בבוקר, על הקו חבר קרוב שהתקשר לאחל חג שמח ושיהיה בהצלחה,
נפל האסימון שהגיע רגע האמת, השינה או מה שלא היה ממנה הסתיימה.

קפיצה לבית הקפה השכונתי עם חולצת המשחק כמובן וכמובן שבבית קפה בצפון תל אביב לאף אחד אין באמת מושג שיש גמר גביע היום,
היחיד שבכלל התייחס לחולצה ולמשחק היה השומר בכניסה שאיחל לי בהצלחה, ארוחת בוקר זריזה ויאללה מתחילים,
במקום להמתין חצי שעה בבית עד שיגיע הטרמפ עם חבר אדום יקר יצאתי לתחילת הרחוב, הסיגריות נגמרו אחת אחרי השניה
וכל מה שחיכיתי לראות היה רכב עם צעיפים אדומים מתקרב לעברי, לא פספסתי אף רכב שנסע באזור עד שמרחוק ראיתי את הצעיף האדום..
לרגע זה היה נראה לי בהילוך איטי,
כשהוא התקרב שמעתי גם את שירי האוהדים באוויר,
יצאנו לירושלים כשהשעה 11 בבוקר, המשחק ב21:00 ואנחנו מדברים בדרך שיצאנו מאוחר..

כשהגענו למחנה יהודה הבנו כמה צדקנו,
השוק כבר היה כולו צבוע בצבעים של צהוב ואדום, מכל בסטה נזרקה לעברנו הערה, חלקן בעד רובן נגד אבל הכל בחיוך ואהבה,
כל פאב/מסעדה/בית קפה הפך למפגן עידוד של עשרה אדומים מול עשרה צהובים שלא פוסחים על שום שיר מהיציע,
אין באמת איבה בין האוהדים וכל מפגש אוהדים כזה נגמר בחיבוק, הייתה אווירת חג באוויר,
העברנו כמה שעות כאלה בשוק שנעו בין בירות, שירים ואוכל.

משם תפסנו מונית למלון של השחקנים, כשהגענו כבר היו שם כ100 אוהדים,
כולם צבעו על הכניסה למלון עד שראשי ארגון האוהדים ביקשו שנעשה לשחקנים ״פאסיו״ בעלייה לאוטובוס לקראת היציאה למשחק,
ה״פאסיו״ החזיק מעמד בדיוק 15 שניות עד שכולם קפצו על השחקנים, עברתי שחקן שחקן, מאלו שבהרכב לאלו שלא התלבשו,
כל אחד קיבל חיבוק נשיקה וברכה, אין כיף כמו לברך את השחקנים שאותם אתה אוהד באופן אישי שעות בודדות לפני המשחק,
לבסוף הם עלו לאוטובוס ואוהדים הדליקו עשרות אבוקות שהפכו את הרחוב הפנימי שבו היינו למעיין שדה קרב אחד גדול,
אווירה אירופית לכל דבר ועניין, השחקנים צילמו אותנו מחלונות האוטובוס, מראות שלא נראו בהפועל חיפה שנים רבות אם בכלל.

משם עלינו על אוטובוס ונסענו לטדי, אותו טדי שרק לפני שנתיים עמדנו שם 16 אוהדים במשחק חוץ מול ביתר ולא אני לא ציני, אני ספרתי,
היינו 16 אוהדים בדיוק, כבר כשנכנסנו לאצטדיון, כשעתים לפני המשחק, היציעים היו כמעט מלאים,
יש משפט של קבוצה אחרת שאומר ״אם אתה לא חלק מזה אתה לעולם לא תבין״,
מי שלא היה בטדי עם 16 אוהדים סביבו בלבד לא יבין מה זה לעמוד שם עם רבבת אוהדים.

כאוהדי הפועל חיפה פסימיות היא חלק מהדי אן איי שלנו, מי שלמוד בעיטות בדלי בדרך כלל זהיר יותר,
אחד הדברים שהפחידו אותי ועוד אוהדים רבים הוא שהפעם כולנו היינו אופטימיים, היתה הרגשה באוויר שזה שלנו,
הרגשה לא מוכרת ואפילו קצת מוזרה אבל מהבוקר כל אוהד אדום שפגשת אמר לך שהגביע הזה חוזר איתנו לחיפה.

המשחק התחיל, אף אחד לא יושב, לשם שינוי גם אף אחד לא צועק ״לשבת״, צעקה מוכרת וידועה במשחקי הקבוצה,
מקסים הגיע והעיף את כולם באוויר, לא בדיוק הבנו איך הכדור נכנס,
המרחק שמקסים בעט היה נראה לנו כמו 200 מטר בערך מהשער,
או כך לפחות חשבנו מאיפה שישבנו אבל שמחה ענקית התפרצה, השמחה הזו החזיקה בדיוק דקה,
השער של ווראן העיר לתחיה את ההרגשה האדומה המוכרת שאולי זה שוב בורח וככה עברו להם הדקות עד לשריקת הסיום.

ירדנו למטה, מרצים סיגריה אחרי סיגריה ותסריט אחרי תסריט וחזרנו ליציע,
בין שמואל שיימן לקהל האדום מתנהלת מערכת יחסים העונה שמקבילה למערכת יחסים של זוג נשוי שעבר משבר רציני,
כמו במשבר של זוג נשוי האהבה לא נעלמת גם אם כועסים, הכעס הוא נקודתי והאהבה היא תמידית וכל משבר נגמר בסוף במחווה,
ככה בדיוק נגמר המשבר בין שמואל שיימן לקהל האדום, עם מחווה שאין גדולה ממנה,
עם רגע היסטורי בו שמואל מניף את רגל ימין החלשה שלו ושולח כדור אל בין חיבורי השער,
לא ידענו את נפשנו מרוב אושר אבל גם ידענו שעדיין לא נגמר, יש עוד מחצית שלמה של הארכה, אנחנו אוהדי הפועל, עד שזה לא נגמר זה לא נגמר.

כל דקה מהחצי השני של ההארכה עברה כמו עשר,
הציפורניים כבר לא קיימות בידיים ואח שלי רוכן ידיו סביבי ואומר לי בהתרגשות שיא ״זה מתקרב״,
הצלה אדירה של שטקוס בדקה ה120 והכדור עף למעלה, תורג׳מן נוגח, קשוע מרים, תורג׳י משתלט..
וזה נגמר!!!
3-1, הגביע אדום!!!
לראשונה מאז 1974 הפועל חיפה מביאה את גביע המדינה איתה ביחד כל הדרך חזרה לחיפה!

הבכי נפרץ מכל מקום ומכל גיל, אנשים סירבו להשלים עם ההישג עד לרגע ההנפה,
כאילו כל שעד שעדן לא מניף איך שהוא ביתר יכולה עוד להשוות,
עדן הגיע לחץ את היד לנשיא המדינה תפס את הגביע והניף אותו לשמיים, זיקוקים באוויר ודמעות אדירות ביציע.

ב7 בבוקר נכנסתי הביתה אחרי לילה עמוס באלכוהול וחגיגות, שנייה לפני שהלכתי לישון,
אחרי כמעט 24 שעות מהפעם האחרונה שעצמתי עיניים, הרמתי טלפון לאמא שלי, בקול צרוד צעקתי לה בטלפון:
״אמא!! הבאתי גביע!!!
לילה טוב.

תמונות מצורפות

יש לך משהו להוסיף? נשמח לשמוע

(required)

(required)