טור מיוחד של אסף אינצ'י בעקבות הניצחון על עכו, השלישי במספר העונה.
מחירי הכרטיסים ליציע המזרחי הוזלו לעשרה ש"ח. קריאה מהנה.
דקה 71. אחרי צמד אימתני של לאלא, ננעץ השלישי בצד אחד של הרשת ומתגלגל באופרה נעימה לצדה השנייה.
ילד שרץ באמוק לעבר היציע עם שיערו המתפזר לכל עבר. "ילד", כמו שקראו לו בשידור המשחק בטלוויזיה,
שלא רואה אף אחד ממטר, שמשחק עם ביטחון, שכל נגיעה שלו בכדור מלווה בהתרגשות.
ילד שמבשל עם הפאלש במשחק הבכורה שלו כאילו הוא מלמיליאן באימון עם נערים,
ילד שמפגיז מ 20 מטר בכזו קלות. שאלה טריוויה: מתי הבקיעה בפעם האחרונה הפועל חיפה שער מחוץ לרחבה?
ילד כזה לא ראינו מזמן באדום והסיבה מאד ברורה. מאמן אחרי מאמן שמפחד לתת צ'אנס לילד כזה את הבמה.
מצד אחד אפשר להבין, כי כשהילד הזה ישחק והקבוצה תפסיד, המאמן יקבל בראש. מצד שני,
כמה כבר אפשר לסמוך על ילד, שיוביל קבוצה אפורה שנלחמת על חייה בתחתית?
האחרון שנתן צ'אנס אמיתי לצעירים, הוא טל בנין שבשתי הקדנציות שלו ניסה וניסה.
עידן גולן עלה בדרבי הכי מפחיד שיש ונתן תצוגה נהדרת. אופק פישלר קיבל הזדמנויות
ומלבד שער עצמי אומלל, שיכול לקרות לכל אחד, הוכיח כי יש על מי לסמוך.
ענר שכטר נבחן פעמים בודדות על דשא הבוגרים אך לא מספיק כדי להוכיח ולהצליח.
אני בטוח שאם נשלב צעירים מהנוער המוכשר שלנו שוב ושוב, נזכה לתוצרת לטווח הארוך.
רק שאצלנו לא חושבים לטווח הארוך וחבל כי השחקנים האלה, שבאים מתוך המועדון,
שצמאים ומוקירים כל דקת משחק, מחויבים לו. השחקנים האלה רעבים להצליח.
הראייה המוצקה הכי בולטת לכך היא כשהם עולים כמחליפים. ראיתם איך שחקן מהנוער עולה כמחליף בבוגרים בהשוואה לשחקן ותיק?
מקסים בעכו. (צילום: אדריאן הרבשטיין, וואלה ספורט)
ריצת ספרינט למיקום בו הוא צריך לשחק, מרדף חסר תקנה אחר שחקן הקבוצה היריבה,
גליצ'ים אכזריים שקורעים את עורו ובמילה אחת: נ-ח-י-ש-ו-ת! זה בדיוק מה שחסר לנו.
זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לקראת המאבקים הקשים שנותרו לנו עד לתום העונה.
בטח שלא שחקנים שעושים טובה שהם לובשים את החולצה של הפועל חיפה.
אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל יש כאלה ששפת הגוף שלהם,
משדרת התנשאות מצד אחד ואפאטיות מצד אחר. (כיוואן, סרדל, באגה).
נחזור למשחק ולשאלת הטריוויה השנייה: מתי הובלנו בהפרש של שלושה שערים בצורה כל כך משכנעת בפעם האחרונה?
והנה, דווקא במשחק שאליו לצערי לא יכולתי להגיע, סוף סוף אפשר להתרווח ולהישען לאחור.
הניצחון כבר בכיס. הרי מ 2:0 כל קבוצה תחזור נגדנו ובקלות יתרה אבל מ 3:0 זה כבר סיפור אחר. האמנם?!
ואז הגיע השור הזועם, כלומר לארי קהינדה, שמפרק לבדו את ההגנה הרכה שלנו פעמיים.
בלי לשים לב אני כבר שעון שוב, הפעם לפנים. בת זוגי טוענת שהיא שואלת אותי 3 פעמים את אותה השאלה
וזה דיי הגיוני כשעכו עם כדור חופשי בתוספת הזמן. בסופו של יום הנקודות מושגות וזה הדבר החשוב באמת.
רק בשבוע שעבר חישבתי כאן במחשבון 3 נק' שנוציא מעכו כדי לשרוד גם העונה בליגת העל.
אם לא נטרוף את הדשא מחר ונהיה נחושים גם מול נתניה, אם נחשוב שמדובר במשחק קל נגד הקבוצה הכי גרועה בתולדות הכדורגל הישראלי
ואם, בשורה התחתונה, לא נרכב על הסוס הנכון, יגיע לנו לרדת ליגה.
מילה אחרונה מגיעה לתגלית המשחק נגד עכו – מקסים פלקושנקו.
חכה, אל תתרגש יתר על המידה. לא מהראיונות, לא מכתבות הצבע ולא ממשחקי המילים החוזרים והנשנים של ג'ימי טורק עם שמך המקסים.
(הייתי חייב. גם עכשיו וגם בכותרת). אל תיתן לכולם להכתיר אותך למסי הבא. קרע זוג נעליים, המשך לעבוד קשה,
המשך להיות הכי צנוע בעולם ולהודות על כל אימון שאתה משתתף בו. רק ככה תגיע לגדולות.
רק ככה תצעיד אותנו קדימה. רק ככה, בנחישות, כי אנחנו צמאים לדור חדש של קרייתים שהצבע האדום זורם להם בעורקים.
לתגובות: asaf.inchy@gmail.com
תמונות מצורפות
יש לך משהו להוסיף? נשמח לשמוע