היום לפני 7 שנים הפועל זכתה בגביע, אבל סיכוי טוב שזה לא היה קורה בלי המשחק שהיה 3 שנים קודם.
צפו בתקציר המשחק
מאת: נמרוד ברם.
**********
הפועל פתחה את עונת 2014/15 עם תקוות גדולות. הקבוצה בדיוק עזבה את אצטדיון קרית אליעזר אחרי 23 עונות רצופות לטובת האצטדיון החדש שנבנה בדרום העיר,
והייתה תקווה שהקהל יתלהב וימלא את היציעים. הרכש היה כרגיל לאותה תקופה- החתמת ישראלים בינוניים וזרים חדשים שקיווינו שיהיו בינגו-
אבל השינוי הגדול היה על הקווים כשראובן עטר הוחתם כמאמן.
עטר היה הצלחה גדולה בשנים הראשונות כמאמן בקבוצות אחרות (בעיקר מכבי נתניה) עד שהגיע לאמן את היריבה העירונית,
מה שהיה החלום הגדול של האוהדים הירוקים, והחלום הזה התנפץ כשפוטר תוך 9 מחזורים, אבל זה לא הדליק נורות אזהרה אצל אוהדי הפועל.
התלהבו במיוחד מי שראו אותו מלהטט כשחקן במדים האדומים בשנות ה90.
אז גם התקוות של אוהדי הפועל התנפצו די מהר, כשהקהל מילא את היציעים רק במשחק הראשון בגביע הטוטו והמשחק הביתי הראשון בליגה
(בשאר המשחקים היציעים היו ריקים), הזרים לא היו בינגו וראובן עטר לא היה שדרוג אלא השיג אותן תוצאות כמו קודמיו- בסביבות הנקודה למשחק,
33 אחוזי הצלחה שמובילים לירידת ליגה או הינצלות בקושי, תלוי בעונה וביריבות.
בינואר הפועל החתימה רכש מפוצץ, כשהחלוץ זרקו קוראץ' שכיכב במדי הקבוצה בעונה הקודמת נרכש חזרה מבית"ר ירושלים,
ובנוסף בסיום החלון יואב כץ שילם פיצוי לאחרונה בטבלה הפועל עכו והביא את אחד החלוצים הטובים בליגה- חמדי סאליחי האלבני,
שהיה השחקן הראשון שזכה לחוזה עתק מיואב כץ. אגב, הויתור של עכו על סאליחי הרגיש כמו ויתור שלה על להישאר בליגה.
אחד ההסברים האפשריים לפתיחת הכיס הזו של יואב כץ היה הניסיון להיאבק תודעתית בקבוצת האוהדים ע"ש רובי שפירא,
שהתחילה פעילות באותה עונה ועלתה בקלילות לליגה ב'. אמנם 4 ליגות הפרידו בין הקבוצות,
אבל קשה היה שלא להבחין בהבדלים בין האווירה המדכאת והמומנטום השלילי בקבוצה הבכירה לעומת תחושת הרעננות וההתלהבות בקבוצת האוהדים.
כל מי שהיה ביציעי שתי הקבוצות באותה עונה ידע שבהפועל רובי הקהל מעודד 90 דקות,
ולעומת זאת בהפועל שבליגת העל קם בלית ברירה ארגון אוהדים חדש ע"י אנשים עם הרבה כוונות טובות,
אבל לא הצליח לסחוף את הקהל באצטדיון העצום ולמלא את החסר.
הרכש הנוצץ לא עזר. על הנייר היו לקבוצה חלוצים טובים מאוד, כשמי שהיה החלוץ הבכיר היה בכלל מהראן לאלה,
שאחרי שנתיים בינוניות התפוצץ בעונה הזו עם 10 שערים, אבל לא היו יותר מדי שחקנים שימסרו לחלוצים. עברו רק 10 שנים,
אז מוזר לומר שהכדורגל אז היה שונה, אבל באותה תקופה אף קבוצה בארץ לא שיחקה עם 3 בלמים ולא היה דבר כזה שחקני כנף.
קבוצות שיחקו או 4-4-2 או 4-5-1. ב4-4-2 הקבוע שאיתו הפועל שיחקה כל העונה, רביעיית הקישור,
במיוחד זו הקדמית, לא סיפקה את הסחורה בצד ההתקפי. וההגנה? ספגה בצרורות, לא חשבתם אחרת.
אחרי 22 מחזורים ראובן עטר פוטר מהקבוצה (יש שטוענים שזה לא היה בגלל התוצאות אלא,
כי לא נתן מספיק דקות לזרקו קוראץ' שנרכש חזרה), ובמקומו הגיע טל בנין לקדנציה שנייה. במשחק הראשון זה נראה חלומי,
כשהפועל ניצחה בבית את האלופה מכבי תל אביב, אבל ב7 המשחקים הבאים הפועל לא ניצחה, השיגה רק 2 נקודות וכבשה שער אחד בלבד.
בכל זאת מה שהשאיר את הפועל מעל הקו האדום היה יריבות חלשות יותר בדמות הפועל פתח תקווה והפועל עכו שכבר הוזכרה,
אבל 4 מחזורים לסיום העונה הפועל הפסידה לאותה עכו בחוץ משער שנכבש בדקות האחרונות וירדה לא רק מתחת לקו אלא גם למקום האחרון.
כשהשופט שרק לסיום הרגשתי שהמשחק הזה היה חותמת לזה שאנחנו יורדים ליגה, והאמת שחששתי לגורל המועדון.
המקרה של הפועל ירושלים והפועל קטמון לימד אותנו שכשקבוצה אחת שוקעת, השנייה נוסקת והקהל הולך לצד היותר מבטיח.
המשחק שהיה שבוע אחר כך באשדוד- קרב תחתית קריטי שבו הפועל חילצה בקושי 0:0 שהשאיר אותנו מתחת לקו האדום- חיזק את התחושה שלי,
כשלמרות המשחק הקריטי וכניסה בחינם שאשדוד קבעה למשחק, לא הגענו יותר מ100 אוהדים אדומים.
במחזור ה31, שני מחזורים לסיום העונה, הפועל אירחה לקרב תחתית קריטי שלישי ברציפות את האחרונה הפועל פתח תקווה,
אותה הפועל עקפה בזכות הנקודה באשדוד. אחרי 5 משחקים רצופים ללא שער, ועם 20 שערי זכות בלבד ב30 מחזורים (ההתקפה החלשה בליגה כמובן),
הפועל נקלעה תוך 16 דקות לפיגור 2-0 (דור חוגי כבש צמד ליריבה). את המשחק נגד עכו הגדרתי כחותמת לירידה מבחינת התחושות,
כי במציאות יכולנו פתאום לנצח את כל המשחקים שנשארו בדרך להישארות קלילה. אבל מהפסד להפועל פתח תקווה באמת לא היינו מתאוששים,
אפילו לחזור לתיקו היה נחשב לתוצאה רעה. לדמיין שהקבוצה האומללה הזו שלא כבשה מעל 600 דקות תכבוש 3 שערים
ותהפוך את התוצאה בזמן שנותר היה מופרך לחלוטין, אבל זה בדיוק מה שקרה, ועוד תוך 8 דקות בלבד, במה שאכנה הנס של סאליחי (טייק #1).
האלבני כבש סוף סוף שער בכורה מצמק בדקה ה45, בישל לאושרי רואש שער שוויון בדקה ה48 והשלים צמד בדרך למהפך אדיר בדקה ה53.
הפועל הצליחה לשמור על התוצאה ולנצח, ואמנם עדיין מתחת לקו האדום, נקודה מתחת לאשדוד ו2 נקודות מתחת לעכו, אבל עם רוח חדשה.
ואז הגיע המשחק שעליו כתבתי בתחילת הטור, שהיה היום לפני 10 שנים בדיוק. הפועל יצאה למשחק חוץ באצטדיון נתניה נגד הפועל רעננה שאיבדה עניין בליגה.
התחושה הייתה שזה משחק מפתח. שאם ננצח אותו ובמחזור האחרון את נתניה שגם היא איבדה עניין כמו רעננה, נצליח להישאר בליגה,
אפילו שהיינו תלויים בתוצאות אחרות. מצד שני ידענו שאם לא ננצח נגיע במקרה הטוב למחזור האחרון מתחת לקו האדום,
ובמקרה הרע לירידת ליגה עוד לפני מחזור הסיום. במקביל אשדוד אירחה את הפועל פתח תקווה, ובגלל הרצון הנואש של הפועל פתח תקווה להישאר בליגה,
זה המשחק שעליו בנינו. עכו שיחקה רק יומיים אחר כך נגד נתניה (ספוילר: וניצחה).
המשחק הזה נגד רעננה היה משחק של עיניים למגרש ואוזניים לדיווחים מהיציע על התפתחויות במשחק ששוחק באצטדיון הי"א.
שבועיים אחרי כמות הקהל המאכזבת שהגיעה לאשדוד, הפעם אוהדי הפועל התמלאו אופטימיות ובערך 1000 אוהדים הגיעו לעודד את הקבוצה.
אחרי מחצית ראשונה מאופסת בשני המגרשים, סוף סוף נפל שער מיוחל כשהפועל פתח תקווה עלתה ליתרון באשדוד.
חגגנו ביציעים אבל הכי חשוב היה לעשות את העבודה בעצמנו. כעבור מספר דקות אשדוד השוותה, ואצלנו אין התקדמות.
הפועל פתח תקווה עולה ל2-1, שוב חוגגים אבל אצלנו אין התקדמות. ואז בדקה ה77 נפל סוף סוף שער במשחק שלנו,
שער אכזרי מאוד לטובת הפועל רעננה שעלתה ליתרון 1-0, במשחק שבו היינו נואשים לניצחון. לא רק שספגנו,
בדיוק באותה דקה אשדוד השוותה פעם נוספת, ובמצב הנוכחי, בגלל הפרש שערים נחות,
רק תרחיש של ניצחון במחזור האחרון ביחד עם הפסד של אשדוד היה משאיר אותנו בליגה. אפשרי אבל מסויט.
ואם אשדוד עוד תהפוך ותנצח את הפועל פתח תקווה זה נגמר כבר עכשיו. כמו במשחקים נגד עכו והפועל פתח תקווה,
שוב השלמתי עם ירידת הליגה המתקרבת. ואז הגיע הנס של סאליחי, טייק #2. בדקה ה84 הוא נגח פנימה אחרי כדור קרן והשווה את התוצאה,
שער משמעותי אבל לא מספיק. ואז בדקה ה89 התקפה מושלמת של הפועל הסתיימה במסירה של קוראץ' לסאליחי,
שגלש לכדור והשלים צמד שהרעיד את היציעים. פתאום התברר שבזמן שהתוצאה במשחק שלנו הייתה לרעתנו והאוהדים היו בדיכאון, מתח וחרדה,
התוצאה בי"א הייתה לטובתנו כשהפועל פתח תקווה כבשה שני שערים נוספים. גם המזל היה לטובתנו,
כשעמוק בתוספת הזמן שחקן רעננה רשם החמצת ענק מול שער חשוף ובסיום ניצחנו 1:2 שהביא אותנו למצב,
שאנחנו גם תלויים בעצמנו וגם נשארים בכל מקרה במצב שבו אשדוד לא מנצחת במחזור האחרון.
תוך כדי כתיבת הטור, מרגיש לי שמי שלא חווה את העונה הקשה הזו ומי שלא היה שם ביציע בנתניה לא יבין,
אבל בעיניי מדובר באחד הניצחונות הגדולים שראיתי עם הפועל. אם תחשבו על זה, כשהפועל צריכה להשיג ניצחון ב90 דקות במשחק קריטי,
כדי להבטיח משהו (עליית ליגה, הישארות בליגה, פלייאוף, תואר) זה כמעט ולא קורה.
במחזור האחרון של העונה הפועל סיימה רק בתיקו נגד נתניה ונשארה בזכות הפסד של אשדוד.
בלי הניצחון ההוא על רעננה אני מאמין שהיינו יורדים ליגה, ולכו תדעו אם בכלל היינו זוכים בגביע 3 שנים אחר כך.
אבל הרגע הכי גדול בעיניי מאותו ערב לא היה על המגרש, אלא ביציאה מהמגרש כשמאות אוהדים יוצאים בשירה אדירה.
הסתכלתי על הטור האדום והרועש שלא נגמר והחששות שליוו אותי לגבי גורל המועדון לאורך התקופה האחרונה התפוגגו.
זה היה רגע נדיר כזה שמורגש לעתים רחוקות מאוד כשמנצחים בדרבי אחרי הרבה שנים או זוכים בתואר, שלמרות כל הסבל שאנחנו חווים,
את הפועל חיפה אי אפשר להספיד. גם אם ניפול, נקום שוב. אנחנו כאן ונישאר כאן.
יש לך משהו להוסיף? נשמח לשמוע