טור מיוחד של נמרוד ברם אוהד הפועל חיפה לקראת משחק הדרבי החיפאי ביום חמישי הקרוב
על משחק הדרבי הראשון שצפה בהפועל חיפה כובשת את עיר הפועלים. צפו בחגיגות השחקנים והקהל. קריאה מהנה.
תשאלו 1000 אוהדי מכבי מה היה הניצחון הראשון שלהם בדרבי ותקבלו משהו כמו 50 תשובות שונות- ליגה, גביע, אפילו גביע הטוטו.
תשובה לא כל כך נדירה תהיה "לא זוכר/ת"- בכל זאת, למה לאוהדי מכבי, במיוחד הלא חיפאים שבהם,
לזכור ניצחון ראשון נגד קבוצה שכמעט אף פעם לא התחרתה איתם על כלום.
תשאלו 1000 אוהדי הפועל מה היה הניצחון הראשון שלהם בדרבי ותקבלו הרבה פחות מגוון. בסביבות ה-15, 20
אם נפלתם על אוהדים באמת ותיקים. מה שאני יכול לומר בביטחון זה שאת התשובה "לא זוכר" לא תקבלו.
**************
חנן ממן בדרבי החיפאי. (צילום: יוסי שקל)
התגייסתי ביום שלישי ה6.12.2011 בלי שום מושג לאן ישלחו אותי. הבעיה- בשבת הקרובה יש דרבי.
קיבלתי את תאריך הגיוס רק שבועיים קודם, ואמנם היה לי פרופיל נמוך, שהגדיל את הסיכויים שאצא בשבת הראשונה,
אבל זה לא משהו שיכולתי להיות בטוח לגביו. חוץ מזה, באותה תקופה קבעו את לוח המשחקים רק כמה ימים לפני כל מחזור,
אז היה סיכוי גבוה שהדרבי יהיה המשחק המרכזי וייפול על יום שני. בשביל התרחיש הזה קבעתי תור לרופא עור בשני
(ספוילר: לא היו משחררים אותי בחיים), ומצאתי את עצמי מקווה שקרית שמונה תנצח את הפועל עכו במחזור שקדם לדרבי,
כדי שהמשחק המרכזי יהיה בינה לבין הפועל תל אביב בקרב על המקום הראשון ולא הדרבי (ספוילר: קרית שמונה באמת ניצחה).
ביום הגיוס קבעו את הדרבי לשבת. מצד אחד נשמתי לרווחה, מצד שני עדיין הייתה אפשרות שאסגור את השבת ואפספס אותו.
ולמרות שהייתי אומר דבר כזה על כל דרבי, זה במיוחד היה דרבי שלא רציתי לפספס, היה באז גדול סביב הדרבי הזה.
אין דרך טובה יותר לתאר את היופי בכדורגל כמו התחושה שהייתה לאוהדי הפועל לפני הדרבי הזה.
עונת 11/12 נפתחה בצורה איומה ונוראית עם חמישה הפסדים בחמשת מחזורי הפתיחה וניצחון אחד בלבד ב13 המחזורים הראשונים,
עד שמאמן הקבוצה ניצן שירזי ז"ל התפטר. הפועל הייתה כמובן מתחת לקו האדום ושתי הסיבות היחידות שלא נעלנו את הטבלה,
היו שהפועל באר שבע הצליחה להיות גרועה אפילו יותר, ושלהפועל פתח תקווה הורידו 9 נקודות (אחרת הייתה עוקפת אותנו בפער יפה).
מהצד השני מכבי פתחה עונה כאלופת העונה הקודמת, אבל לא הייתה אלופה גאה.
זה התחיל מצוין באירופה כשרק דו קרב פנדלים הפריד בינה לבין שלב הבתים של ליגת האלופות (ותודה לגנק ואליניב ברדה),
אבל בליגה מכבי קירטעה ולא הייתה קרובה לפסגה. למרות זאת, את המחזור ה13 סיימה מכבי עם רצף של כמה ניצחונות,
שצמצם את הפער מהמקום הראשון ונתן תקווה לירוקים לאליפות שנייה ברצף.
אם הייתם מדברים עם אוהדי הפועל אז- שבועיים לפני הדרבי- על המפגש בין הקבוצות הם היו רוצים שיידחו אותו שנה קדימה, רק שלא יגיע.
אבל תוך שבוע התהפכו היוצרות. אל המחזור ה- 14, אחד לפני הדרבי,
הפועל הגיעה עם מאמן חדש על הקווים- טל בנין בבכורה כמאמן קבוצת בוגרים, וניצחה את מכבי תל אביב העשירה 2:0 במשחק אטרקטיבי מעורר אופטימיות.
מצד שני מכבי הובסה בבלומפילד 3:0 ע"י הפועל תל אביב, ופתאום הייתה תחושה שהדרבי הקרוב הולך להיות הדרבי שלנו.
לא יכולתי לפספס הזדמנות כזו לראות ניצחון בדרבי, במיוחד כי מעולם לא ראיתי אחד כזה. בניצחונות של שנות ה- 90 הייתי ילד בגן,
בניצחונות של 2001 הייתי בכיתה ב', לא מחובר בכלל. אלה היו הניצחונות האחרונים בליגה, יותר מ- 10 שנים אחורה.
את הניצחון בגביע ב- 2005 לא ראיתי אפילו בטלוויזיה. מה שכן ראיתי היה הרבה כאבי לב ומעט תיקו.
ניצחון בדרבי היה נראה כמו משהו שברור שיום אחד יקרה אבל לך תדע מתי, משהו כמו חלום רחוק,
ולפעמים ממש הייתי חולם בלילות איך אנחנו מנצחים בדרבי ואז קם בבוקר מבואס שזה היה רק חלום.
ואם זה לא מספיק, זה היה המשחק הכי קרוב ליום השנה העשירי לרובי. כן, דווקא הדרבי הזה. אז שוב, לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס אותו.
אחרי שלושה ימים של מתח וחוסר ודאות בבקו"ם שחררו אותי הביתה ביום חמישי בערב, רק בשבוע הבא אתחיל את הטירונות.
המשמעות היחידה שעלתה לי לראש הייתה שזהו, אני הולך להיות שם בדרבי הזה.
ברכבת חזרה לצפון ישבו איתי ברביעייה שני גברים בערך בגיל 40. הם בדיוק חזרו מחו"ל ודיברו על משחק ליגת האלופות שראו בברצלונה.
כמובן שמהר מאוד התחלתי לדבר איתם על כדורגל, ומהר מאוד התברר לי שאחד מהם היה גיא ברגר, שופט ליגת על מוכר.
מיד הוא אבחן אותי- "אתה אשכנזי מקרית חיים, בטוח אתה אוהד של הפועל חיפה".
עברנו לדבר על הדרבי. סיפרתי להם שעוד לא ראיתי ניצחון ושהדרבי הקרוב הוא ההזדמנות שלנו.
ברגר טען שהוא לא אוהד אף אחת מהקבוצות ואמר שאנחנו מדברים יותר מדי ובסוף מכבי תיתן לנו 4:0. החבר שלו, שהזדהה כאוהד מכבי, הימר גם על ניצחון ירוק.
אחר כך דיברנו על הצבא, על הקושי של ההתחלה. אמרתי להם שאני בלחץ מזה שאין לי שיבוץ ומהטירונות,
שתתחיל בשבוע הבא (כן כן, טירונות כלל צה"לית קלילה של ארבעה שבועות, ועדיין הייתי בלחץ),
אבל שלא אכפת לי לסגור את כל ה- 28 הבאים בבסיס אם הפועל תנצח את הדרבי.
ואז המכביסט אמר משפט שרק גבר אמיתי ואוהד מזויף היה אומר: "אם ככה אני מאחל לכם שתנצחו".
הגיע הדרבי. מכבי מארחת, יציעים 6-8 מתמלאים בקרוב ל2000 אדומים. ממש לפני השריקה שער חמש הרים את התצוגה.
זה היה דגל פריסה שחור עם דיוקן מצויר של רובי בלבן ומתחת שלטים עם הכיתוב "הנר שלך רובי עדיין בוער".
היו לנו תצוגות בלתי נשכחות כמו דוד מול גוליית, ג'רי רודף אחרי טום, כל הפלקטים, ולמרות זאת התצוגה הזו לכבוד רובי היא האהובה עליי אי פעם.
פתחנו עם התלהבות והחמצת ענק של יובל אבידור, אבל תוך כמה דקות מכבי השתלטה על העניינים וניפצה לנו את החלומות,
כשעלתה ליתרון משער קל. עד סוף המחצית מכבי לא הגיעה לשום הזדמנות נוספת, אז אני לא יכול לומר שניצלנו בנס,
ובכל זאת היא הראתה עליונות מוחלטת על הפועל שבקושי הצליחה לעבור את החצי. זה נראה רע מאוד מבחינתנו.
ירדתי מדוכא להפסקה ופתאום שמעתי אוהד ותיק שלנו אומר שאם היום לא ננצח אותם אז גם עוד הרבה שנים לא ננצח.
לא הבנתי איך הוא מדבר על ניצחון, הייתי מוכן לחתום באותו רגע על תיקו.
התחילה המחצית השנייה. הפועל תקפה לשער הקרוב אלינו ופתחה טוב, ואז זה הגיע. חנן ממן הוציא רוחב, לא ראיתי בכלל לאן הכדור מיועד
ופתאום הוא טס לרשת. הייתי כל כך מאושר ומופתע שיצאה לי צרחת מאיר איינשטיין כזו, בקושי שמעתי את עצמי. היציע געש.
בדקות שאחרי הגול חשבתי שכדאי להפועל להרגיע עכשיו את המשחק, לשמור על השוויון ולקראת הסיום להעז יותר לנסות ולנצח.
במקום זה קרה הדבר המטורף הבא: חן עזריאל החלוץ של מכבי נשלח לבד מול קאלה, השוער של הפועל.
קאלה כבר הימר על כדור שטוח וזרק את עצמו על הדשא ועזריאל בעט גבוה. אם הכדור היה במסגרת הוא היה נכנס בוודאות,
אבל למזלנו הכדור עלה מעל השער. וכמה שניות מאוחר יותר קאלה בועט את בעיטת החמש קדימה,
ולדימיר גלושצ'ביץ' מחליק את הכדור אחורה בנגיחה, הבלם של מכבי מנסה להרחיק אבל הכדור עובר לו מתחת לרגל
גל אראל ורן אבוקרט חוגגים ניצחון בדרבי. (צילום: יוסי שקל)
ופתאום יובל אבידור מול השוער של מכבי, נותן צ'יפ קטן מעליו והכדור בפנים. 2:1 להפועל, מהפך. הייתי בטירוף. הגול הזה היה ונותר המשמח ביותר שחוויתי.
שוב, עוד לא הספקתי להתאושש מהגול וגלושצ'ביץ' בועט כדור חזק שעובר מתחת לרגל של השוער וכל האצטדיון בהלם, אדומים וירוקים כאחד. 3:1 להפועל.
מהגול השלישי ועד לסיום המשחק שמעו רק קול אחד ביציעים- זה של האדומים שעשו בית ספר ל10,000 ירוקים.
גם על המגרש הייתה רק קבוצה אחת, הפועל. בעתיד ראיתי את הפועל נותנת למכבי עוד שלוש שלישיות ובמקום להמשיך ולדרוס
(או לפחות לנסות להבקיע עוד) מורידה את הרגל מהגז. בדרבי הזה הפועל לא הורידה לשנייה את הרגל מהגז,
ומכבי צריכה להודות ליכולת טובה של השוער שלה, להחמצות של ערן לוי ולשופט שלא שרק לפנדל גבולי על רן אבוקרט, וככה היא יצאה בזול עם שלושה שערים בלבד לחובתה.
בסיום חוויתי בפעם הראשונה את היציע אחרי ניצחון בדרבי. חצי שעה לפחות נשארנו וחגגנו בטירוף עם השחקנים.
שרנו שירים שלא נשמעו שנים כמו "כולם יודעים שחיפה אדומה" ו"איזה כיף היה בדרבי". הייתי במשחק עם שני האחים הגדולים שלי
וכל הדרך הביתה נסענו בשתי מכוניות וצפרנו בלי סוף כמו מטומטמים, אני צופר, אחי מגיב בצפירה משלו וחוזר חלילה.
פשוט חוויה מטורפת. בלי ספק היום הכי מאושר בחיי עד אותו רגע.
עם כמה שהסיפור שכתבתי פה אישי, לדור שלם של אוהדים יש את הסיפור שלו על הדרבי הזה,
דור של אוהדים שנולדו מסוף שנות ה- 80 עד תחילת שנות ה- 2000 ולא ראו ניצחון עד אותו יום.
ולדורות אחרים יש את הסיפורים שלהם על הניצחון הראשון בדרבי, מאלי לוונטל ב76, דרך ראובן עטר ב95
ועד לירן סרדל ב- 2020. וזהו, לא תצליחו לשכנע אותי שיש מישהו שלא זוכר.
בסוף כמובן שלא סגרתי 28 ובכל זאת היו לי כמה רגעי משבר בטירונות. ברגעים האלה,
הייתי נזכר בהקפצה ההיא של אבידור וחיוך מטופש היה עולה לי על הפנים.
Nimrodv
תמונות מצורפות
יש לך משהו להוסיף? נשמח לשמוע