תפריט

חזרה לאתר

פרוייקט האליפות

מההתחלה ועד הסוף

מהעיתונות

גלריית תמונות

ההרכב הפותח

כרטיסים ותוכניות

חזרה לעמוד הראשי

עכשיו או לעולם לא \ אסף גפן, שם המשחק, נובמבר 1998, גליון 72, עמ' 10-18.

הכתבה התמונות


הפועל חיפה היא התקווה הלבנה הגדולה. נדמה שלרוב הדומם של האוהדים הבלתי מזדהים מתאים שהיא תיקח אליפות. בית"ר ירושלים, בדיוק כמו הפועל תל-אביב, מעוררת יותר מדי רגשות שליליים מטעמים פוליטיים, כלכליים, אנטי-ממסדיים או סתם בגלל יוסי אבוקסיס; למכבי חיפה יש עדיין יותר מדי פוזה; הפועל פתח-תקווה נחמדה, אבל אחרי הכל, הם עדיין מייצגים את פתח-תקווה; ומכבי תל-אביב? נו, באמת. הפועל חיפה, לעומת זאת, נראית טרייה, נקייה, לא מזיקה, נכונה, אידיאלית לשימוש חד-עונתי, רחוקה משלמות אבל הכי טובה שיש, ועם כוכב ענק. השאלה היחידה היא אם היא יכולה לעשות את זה.

המסורת

חיפה היא קבוצת הפועל הראשונה בארץ, ובמצבה הנוכחי ובגלגוליה השונים לאורך השנים היא גם המייצגת הנאמנה ביותר של המרכז הוותיק. בשלושת העשורים הראשונים של המדינה היא טבעה את הביטויים "חיפה האדומה" ו"המדינה היא מפלגה". לצד הכוכבים על המגרש בלט בהובלת המועדון הצמד אבא חושי ויוסף אלמוגי, ראש-העיר וראש מועצת הפועלים (לימים שר בממשלה). ב-36' עמדה הקבוצה לרדת ליגה, עד שהשניים דאגו להקפאת הירידות.
לקח לקבוצה עוד עשרים שנה עד לירידת הבכורה. הפועל נחשבה בעיר לקבוצת הממסד, בעוד ששחקני מכבי חיפה גורשו כשניסו להתאמן במתקנים העירוניים. בהכללה גסה אפשר לומר שאוהדי הפועל הגיעו מקרב עובדי המנגנון ההסתדרותי וכן מהמעמד הבורגני והזעיר-בורגני, בעוד שהמכביסטים הגיעו מהעשירונים התחתונים והיו בעלי אוריינטציה מזרחית. תקופת הזוהר הייתה בין השנים 65-75 שבהן כיכב צמד ה"פרופסורים" יוחנן וולך ויצחק אנגלנדר, שהובילו את הקבוצה למקום השני ולזכייה בגביע ב'-47. מאז ועד היום כלום.
דרור מרשלקוביץ', דובר האגודה הנוכחי: "להפועל חיפה, בניגוד לקבוצות האחרות שמתמודדות על האליפות, אין היסטוריה מפוארת. בסך הכל שלושה גביעים לפני הרבה שנים ואף אליפות, מה שגורם לכך שאנשים בקבוצה לא תמיד מאמינים מספיק בעצמם".
עיר אוהבים להזכיר תמיד שבזכות המסורת ידעה מכבי חיפה לקחת גביעים גם בשנים הרעות שלה בעשור האחרון. והפועל? הפועל הייתה לוזרית, שאפילו את תואר הלוזרית האולטימטיבית היא הפסידה בלי קרב לאחות מתל-אביב. במכבי ידעו להשתמש במסורת לטובתם, בהפועל היא שיחקה נגדם.
יש גבול לכמה סמליות פוליטית אפשר להפיל על קבוצה אחת, אבל אחרי המהפך של סוף שנות השבעים החלה הפועל לרדת מנכסיה. בעשור הבא, כשלמועצת הפועלים כבר לא היה כסף וראש להתעסק עם הקבוצה, הגיעה ההתמוטטות והיא החלה להתנדנד בין תחתית הליגה הלאומית לתחתית הארצית. כמעט במקביל השתלטו המוקצים ממכבי על העיר, כשהם לוקחים אליפויות כאילו הכרמל זה תל-אביב. בשפל המדרגה של אמצע העשור הוזעקו שחקני העבר אנגלנדר ואבי קאופמן להציל את הקטסטרופה. לא חלפו כמה שנים, ובקריית-חיים נחת רובי שפירא. הוא התחיל את דרכו כספונסר, ובעונת 93-94 הפך לבעל הבית. עבור אוהדי הפועל המיואשים בואו של שפירא משום מקום הוא נס אמיתי, משהו כמו זכייה בטוטו בטופס שמישהו שלח עבורם.

הבעלים

שפירא - שאביו ואחיו המנוחים מילאו תפקידים במועדון - התחיל את ההסתערות שלו על הליגה כשהוא יורה לכל הכיוונים ורק אחר כך שואל שאלות. קאופמן מונה למנכ"ל בשכר, ואילו מאנגלנדר הוא דרש לשחרר את הנהלת הקבוצה מנוכחותו. במהלך ארבע השנים האחרונות עברו בקבוצה המאמנים דרור קשטן, רוני דורה, ויקו חדד, אברהם גרנט ואיבן קטליניץ' ונקנו בסכומים בלתי-מרוסנים רן בן-שמעון, עופר טלקר, פליקס חלפון, רפי כהן, הבן האובד טל בנין, יקיר העיר ראובן עטר, שלא לדבר על דני ניראון. אף מאמן לא שרד יותר מעונה, וכשהקבוצה כבר הגיעה פעם אחת לגמר הגביע, היא הובסה על ידי היריבה העירונית. בעונת גרנט היה חסר לה שער אחד כדי להגיע לאירופה, ובכל האחרות היא פספסה הרבה לפני הרגע האחרון.
אפילו שפירא עצמו כבר הספיק להגדיר בראיון את הפאזה הקודמת שלו "פראייר של הכדורגל הישראלי", מה שמגביר את הסיכויים שמאז הוא למד משהו. היום אפילו מתנגדיו הרשמיים מברכים על השינוי. אנגלנדר: "המצב בחיפה בעידן הנוכחי הוא שההחלטות הן עניין של מצב-הרוח של רובי. לקח לו כמה שנים להגיע לנקודת איזון בין הוצאות בלתי-מחושבות למחשבה עמוקה על בניית הקבוצה, וזה קרה רק אחרי שהוא ראה שאין קשר בין ההוצאות האדירות שלו להישגים שהן מביאות. כנראה שמה שלא לומדים דרך הראש, לומדים דרך הרגליים או הכיס. ככה ילדים לומדים, וככה רובי למד. בדרך הקשה, אבל למד. אצל גרנט היה לו את נבחרת ישראל בסגל והוא עדיין לא הגיע לכלום, אז הוא אמר בוא נלך בגישה הפוכה. היתרון של רובי הוא שהוא יכול להרשות לעצמו ליפול כמה פעמים, ועדיין להישאר בחיים ההנהלהבמצב טוב".
המערכת הניהולית של הפועל חיפה מצומצמת אפילו בסטנדרטים של הכדורגל הישראלי. שפירא קובע הכל מלמעלה וההוראות ממנו עוברות ישירות לאנשים בשטח: קאופמן שעושה הכל בצד האדמיניסטרטיבי, וגוטמן שעושה הכל בצד המקצועי. בנוסף להם מועסקים במועדון המנהל אפרים גבאי, מאמן הכושר דרור שמשון, איש המשק משה אשר, הדובר דרור מרשלקוביץ' והפיזיותרפיסט דובי שטיין - כולם בדרגת חשיבות משנית. במערכת המפוארת
של היריבה העירונית, לדוגמה, קיימים דרגי-ביניים ונושאי תפקידים נוספים בין שחר לאנשי השטח.
למרות שביזור סמכויות הוא מונח שנשמע טוב, יש כאלה שחושבים שריכוזיות היא הדבר הנכון בליגה שלנו. אנגלנדר: "העדר מנגנון מנופח כמו במכבי הוא הדרך הנכונה לנהל קבוצת כדורגל בארץ. הפועל מתנהלת ביעילות, בלי אנשים מיותרים שיפריעו. בנוסף לאורך השנים, ההנהלה בחיפה לא עודדה אליפויות מטעמי חיסכון כספי. היום המערכת משדרת שזו המטרה שלה.
אולי בגלל הכוח הרב שיש לכל בעל תפקיד במערכת המצומצמת ואולי מפני שלשפירא לקח זמן ללמוד להגדיר תחומי סמכות בצוות שלו, מאבקי הכוחות בצוות ההנהגה החיפאי זכו בעבר לפופולריות לא קטנה בתקשורת. זכור במיוחד המאץ'-אפ הלוהט קאופמן-גרנט. השנה טופטף לתקשורת מידע על חוסר שביעות רצון בהנהלה ממדיניות חיפוש הזרים של גוטמן, אבל בסך-הכל המצב שקט, מעמד כל נושאי התפקידים איתן והמערכת מתקתקת. לשחקנים בחיפה יש רק מילים טובות על מוסר התשלומים, שהוא הגבוה ביותר בכדורגל הישראלי. "רובי מגיע פעם בחודש אולי לאימון", מסכם אחד משחקני הקבוצה. "במשחקים הוא לא נכנס לחדר ההלבשה, לשחקנים אין איתו קשר, אז קשה להגיד שמשחקים בשבילו. אבל זה גם לא נכון להגיד ששחקנים משחקים בשביל המאמן, שחקנים משחקים בשביל עצמם. כולם וצים להישאר בקבוצה עם ניהול כזה, ובשביל זה הם ישתדלו להצדיק את עצמם במגרש".

המאמן

בסוף רכבת המאמנים המפוארת של שפירא נעצר בקבוצה אלי גוטמן, לאו דווקא השם הכי גדול שעבר שם. גוטמן גם רחוק מלהיות המאמן שלרשותו הועמדו האמצעים הכספיים הגבוהים ביותר, כנראה שאפילו להפך. ובכל זאת, אחרי כל קבלני האליפויות והקרואטים הרס"ר גוטמן נראה קרוב מכולם להעניק לשפירא את מה שהוא כל-כך רוצה.
גוטמן בנה בחיפה קבוצה חדשה כמעט לחלוטין. רן בן-שמעון, ששיחק אצל גרנט כקשר אחורי, חזר לתפקיד הבלם האחורי, משם, לדעת המאמן, הוא מנצל טוב יותר את ראיית המשחק והמנהיגות שלו; עופר טלקר עבר מהקישור לעמדת המגן הימיני; נג'ואן גרייב הפך מחלוץ בינוני למגן נבחרת; אורן זיתוני מצפרירים ודוד אוואט, שהיה השוער המחליף בנוער של מכבי חיפה, הפכו בקבוצה לכמעט כוכבים; ואת לירון בסיס וג'ובאני רוסו הוא הביא איתו מבאר-שבע כשהם רגועים ויעילים מתמיד. הקבלות של גוטמן בשדרוג המקצועי של שחקים יוצרות אצל חניכיו אמון בו. זאת למרות שבקבוצה יש כאלה שהדביקו לו תדמית שונה אחרי כמה אירועים מוזרים, כמו האישור שנתן להולצמן לצאת למבחנים באירופה. גוטמן טען שהוא לא ידע על הנסיעה, למרות שבקבוצה יש מי שמשוכנעים שהולצמן לא היה נוסע על דעת עצמו.
גוטמן נהנה בסך-הכל ממעמד חזק מתמיד בחיפה. שפירא כבר הבהיר שאם יש לקח אחד שהוא היה צריך לקחת איתו לאי בודד משנות החניכות שלו בקבוצה, זה לא לתת גיבוי
לכוכבים כמו שעשה במקרים של עטר ובנין. היום ברור במועדון שגוטמן הוא השליט היחיד בשטח, וגם אם בארבע עיניים שפירא מחלק לו פקודות, כלפי חוץ הוא זוכה לגיבוי מלא ואמיתי.
גוטמן אוהב להיות כל יכול, ובכל המובנים של הביטוי. בבאר-שבע זה עבד, בייחוד לאור האנרכיה שפרצה שם אחרי שהוא חזר לצפון. מספרים שהוא ממלא תפקידים שבקבוצות גדולות אחרות מתחלקים בין ארבעה אנשים: גם מנג'ר, גם מאמן, גם מנהל משא-ומתן, וגם עושה סקאוטינג, גם נוסע להביא את הזרים וגם עובד כמעט בלי עוזרים. גוטמן אוהב את החלק הארגוני לא פחות מאת הטקטי. הוא מחבב מאוד את תדמית הקשוח, ואריק בנאדו כבר הגדיר את הפועל קבוצה גרמנית. בהפועל חיפה חושבים שזה בדיוק מה שהיה חסר להם עד היום בשביל מקום באירופה.

סגל

היתרון המרכזי של הקבוצה הוא ההרכב הראשון. לא רק שחוץ מעמדה אחת אין בו נפילות, המבנה היציב שלו מעניק לשחקנים ביטחון. גם את החצי השני של עונת הגביע בבאר-שבע העביר גוטמן עם הרכב וחילופים קבועים. יתרון נוסף הוא שבהרכב הזה כולם מכירים זה
את זה הכי טוב בליגה.
בחיפה אומרים שעל הנייר, הקבוצה הייתה אמורה להיחלש לעומת העונה שעברה: חרזי וביצ'ניץ' עזבו וחצי הולצמן הגיע. העובדה שקרה ההפך מיוחסת רק ליציבות הסגל. מהבלגן הנוצץ של פתיחות עונה קודמות הפכה חיפה לקבוצה הכי רגועה בליגה. הזעזועים בהרכבי כל היריבות לצמרת רק גורמים לה להיראות טוב מתמיד.
את המוקשים העיקריים בדרך לאליפות כל ילד בקרית-חיים כבר יודע לדקלם מתוך שינה: ספסל וחלוץ, חלוץ וספסל. חוץ מהשוער אבי פרץ, עמי אזולאי, הבלם שהגיע מבית-שאן, הוא המחליף היחיד שבכל מתקרב לרמת ההרכב הראשון. כשגוטמן רוצה שינוי בחלק ההתקפי, הוא בדרך כלל מכניס את מאיר בן-מרגי לחלק האחורי, ובקומבינה פנימית מעביר את גרייב קדימה או עושה את לירון בסיס חלוץ. כולם בחיפה יודעים שכמה שהם לא ידחיקו את בעיית החלוץ, היא תצוץ ותעלה בהמשך העונה. בינתיים חיפה לוחצת ומגיעה למספיק מצבים בשביל להחמיץ המון ועדיין לנצח, אבל היא צריכה יותר. כרגע מדברים שם על תוספת שחקן אחד לסגל, זר שיוכל לתפקד לא רק כחלוץ, אלא גם בתפקידים נוספים בחלק הקדמי. בינתיים הם תופסים את הראש בכל פעם שמישהו מההרכב עושה סימנים קלים של פציעה או הרחקה.
הבכורה של הגרוזיני לאבן חומריקי מול הרצליה הייתה מעודדת, אם כי לא ברור אם הוא הפתרון.

היררכיה

נהוג להגיד שבסגל קבוצת כדורגל חשובה ההייררכיה. הפועל חיפה סבלה לעתים מעודף הייררכיה. אנגלנדר: "קח, למשל, את תקופת טל בנין. ככל ששילמו לו יותר, לא רק שזה לא שיפר את היכולת שלו וההישגים של הקבוצה, זה גם יצר דה-מורליזציה אצל עשרים השחקנים האחרים בסגל. כשבנין עזב כולם מסביב קוננו ואמרו שזה אסון לקבוצה, אבל עובדה שמאז הקבוצה פורחת. המזל הגדול של גוטמן היה שבנין עזב את הקבוצה, ולא בגלל שהוא לא שחקן גדול. באותה תקופה גם ראובן עטר נפצע, וכך גוטמן היה יכול לבנות קבוצה בעלת אופי שונה לחלוטין, שגם התאימה לאופי שלו. היום בקבוצה אין הבדלי שכר גדולים בין השחקנים. זיתוני, לדוגמה, לא צריך להסתכל על רוסו ולהגיד לעצמו, 'הבן זונה מקבל פי חמש ממני ואני עוד צריך לרוץ ולהתאמץ תשעים דקות על הדשא כמוהו. בשביל זה אני נוסע כל יום מחולון?'. במקום זה הוא יודע שרוסו מקבל נגיד פי שניים ממנו, שזה בסדר, הוא יותר מבוגר, הוא הכוכב. היום הקבוצה הומוגנית, רב השחקנים בערך באותו מעמד ורמת שכר, או אולי בהבדלים של דרגה אחת. ככה הקבוצה יכולה להיות מגובשת וממושמעת".
תקופת עטר ובנין לא רק התאפיינה במעמדות ברורים מדי בקבוצה ובשחקנים עם עוצמה כמעט בלתי-מוגבלת, אלא גם שמשה כר נוח למאבקי כוח, כמו מאבק המנהיגות בין בנין לרן בן-שמעון. היום מוסכם על הכל שבן-שמעון הוא המוביל, אם כי לא בצורה בולטת. רב השחקנים האחרים בסגל הם בעלי מעמד מסוים משל עצמם, ומצד שני אף אחד מהם לא טוען לכתר. רובם אנשים מאוד נוחים.
דווקא בן-שמעון עצמו הוא המסתייג הבולט מהמעמד שהוענק לו: "בקבוצות קטנות יש מנהיג אחד או שניים שלוקחים על עצמם את הקבוצה, בועטים בעיטות עונשין, קרנות, ועושים כמעט הכל. בקבוצה גדולה אני לא מאמין בכלל במנהיג אחד. צריכים להיות 11
מנהיגים. הרי מה זה מנהיג? מנהיג זה אחד עם ראש גדול. לא כאלה שאם קצת קשה, אז מפילים הכל על ה'מנהיג' ובורחים בעצמם מאחריות. אז נכון שיש שחקנים עם יותר ניסיון, כך שאני וג'ובאני מובילים, אבל לא צריך להסתמך על זה יותר מדי". ג'ובאני? ג'ובאני הוא לא המנהיג, ג'ובאני הוא המלך.

הכוכב

לאיפה שלא תלך, איפה שלא תשאל, רק ג'ובאני וג'ובאני. אין עוד קבוצה בליגה שנהנית מכוכב כל-כך מובהק, ורוסו הוא הדבר הכי קרוב לכוכב פופ שיש בכדורגל הישראלי. הוא חד, הוא שולט, הוא נוצץ והוא בשיא שלו. ג'ובאני מציג כרגע את העונה הגדולה ביותר שהציג
שחקן בככדורגל הישראלי. במשחקים נדמה שהוא עושה כל מה שבא לו. פורץ מהאגף, מקשית מ-30 מ', יורד להגנה וחוטף כדורים, ומבשל לאין-התקפה של הקבוצה. ג'ובאני הוא הסופר-סטאר, והוא יודע את זה. ג'ובאני תמיד עולה אחרון לחימום לפני המשחק: בטקס הצגת הסגל לפני העונה הוצג ג'ובאני אחרון, אפילו אחרי גוטמן; ג'ובאני עושה במהלך המשחקים פוזות לקהל; ברב המשחקים של הפועל בקרית-אליעזר הצד של יציע הכבוד מלא והצד השני של האיצטדיון, של הספסלים, כמעט ריק. הבדיחה בקבוצה היא שרק במחצית שבה ג'ובאני משחק בצד של יציע הכבוד, הוא ממש טוב. ורק ג'ובאני יכול להרשות לעצמו להגיד בטלוויזיה שאחרי שהוא יפרוש, הוא יפתח דוכן שווארמה וייקח את גוטמן לעבוד אצלו.
"ג'ובאני עושה גם לגוטמן בית-ספר", מספר שחקן בקבוצה, "הוא עושה מה שהוא רוצה, ומדי פעם נותן לגוטמן לצעוק עליו כדי שירגיש טוב. בקבוצה השנה, בלי חרזי, הוא הכוכב היחיד, וכולם יודעים שאם ג'ובאני לא יהיה בקבוצה, יבואו למשחקים שלה מאה צופים. בשביל האוהדים הוא הכל, וכל מה שהוא יעשה, כולל שטויות, קדוש. בשנה שעברה אחרי המשחק נגד מחנה-יהודה היה סיפור שרוסו סירב לעלות לאוטובוס, גוטמן עשה לו סצינות, רוסו איים לחזור לקרואטיה, ומאז גוטמן יותר סלחני לגביו".
רוסו: "יש לך אישה? יש לך חברה? אתה רב איתה לפעמים? אתה עדיין אוהב אותה? תמיד, נכון? אז ככה זה גם איתי ועם גוטמן. אם אתה אוהב מישהו, אתה חייב גם לריב איתו". למרות שלכל השחקנים ברור שמבחינת היחס והמעמד הפועל חיפה היא היום ג'ובאני ועוד עשרה, אין להם בעיה עם זה. בסגל של חיפה אין עוד סטאר, וכל אחד מרגיש טוב עם המעמד שלו. ג'ובאני גם נהנה מכך שלמרות האהבה שלו לסממני הכוכבות יש לו אופי פתוח וקליל, שהופך אותו לאהוד מאוד על החבר'ה. רוסו גם יודע בדרך כלל לשמור את גינוני הפרימדונה למקומות הנכונים, בעוד שבמשחק עצמו הוא משקיע את הכל כמו כולם, כולל בצד ההגנתי. רוסו הוא שחקן של ביטחון עצמי, ובפתיחת העונה הזאת הביטחון שלו בשיא. מצד שני, רוסו הוא שחקן של מחוות גדולות אבל לא מנהיג, ומועד לאי-יציבות ולדקות של היעלמות במשחקים. בינתיים הוא מרגיש מספיק טוב בשביל להימנע מנפילות כאלה, וכולם בחיפה יעשו הכל כדי שזה יימשך ככה.
הבעיה היא שהיום קשה לשמור בסוד שחקן ביכולת כזו. מאמן נבחרת קרואטיה כבר אמר שהוא שוקל לזמן אותו לסגל הנבחרת, שסיימה במקום השלישי באליפות העולם האחרונה, לאציו מגלה התעניינות, ולך תדע מה תעשה הפועל חיפה כשיבוא קונה עם צ'ק ענקי. כרגע הם אומרים שבמקרה כזה יימכר רוסו רק בעונה הבאה.

הזרים

בחיפה אומרים ששחקני הגנה ישראלים מספיק טובים אפשר למצוא כאן, חלוצים טובים זרים קשה מאוד למצוא במבחנים קצרים, בעוד שקשרים זרים דומיננטיים הביאו בשנים האחרונות הרבה תארים לקבוצות ישראליות. מזכירים שם את פישונט, חלילוביץ', או קנדאורוב. על-סמך התפיסה הזאת נבנה הקישור של הקבוצה על שלושה זרים: רוסו, מילנקו ואוליאנוב, שמנהלים את כל משחק ההתקפה של הקבוצה. גוטמן אומר שהקישור הוא הלב של פילוסופיית המשחק שלו, ושלושה קשרים דויננטיים שלא מדברים עברית מעלים בהרבה את רמת הנעת הכדור ותורמים לשקט ולשליטה ברורה במגרש. רוסו הוא כמובן השואו-מן הראשי, אבל מי שאנשים רבים בקבוצה רואים כדמות המרכזית והמאזנת הוא דימיטרי אוליאנוב, הכוכב הכי סודי בליגה.
אבי פרץ, ששיחק עם חלילוביץ' בבאר-שבע, טוען שאוליאנוב טכני ומוכשר לא פחות ממנו, ואומר שהוא ברמה של קנדאורוב, רק פחות גס. "שחקנים שמגיעים אלינו אומרים שהם ידעו שהוא טוב, אבל לא העריכו עד כמה. הבדיחה בקבוצה אומרת שכשאוליאנוב עושה הטעיה, כל הקהל זז ימינה". אוליאנוב משלב איכויות הגנה והתקפה, והסיבות לאלמוניות היחסית שלו הן הצניעות שלו והעובדה שהוא כמעט לא מבקיע. אבל אילו הוא היה מבקיע, נראה שהוא לא היה משחק בחיפה אלא באיטליה. כמו רוסו, אוליאנוב נחשב בקבוצה לאחד מהחבר'ה. הזר השלישי שפתח את העונה, גוראן מילנקו, מוכשר גם הוא, אבל הוא נחשב לאאוטסיידר היחיד בסגל מבחינה חברתית.

השוער

יחד עם אורן זיתוני, דודו אוואט הוא אחד מהשפנים ששלף גוטמן מהכובע. ממי שהגיע העירה מנצרת-עילית, בקושי נספר במחלקת הנוער של מכבי ובהפועל נועד בסך הכל למשבצת המחליף של אבי פרץ, הוא הפך בתוך פחות משנה בהרכב למי שמוזכר פה ושם בהקשרים של השוער הלאומי. אין ויכוח על הכשרון הגדול של אוואט ועל השיפור העצום ביכולתו, ופתיחת העונה נקיית הספיגות של הקבוצה רק מגבירה את ההילה סביבו. ועדיין כדאי לזכור שבששת המחזורים הראשונים אפשרה חיפה ליריבות מספר זעום של מצבי הבקעה, ושבמשחקי הנבחרת האולימפית, שם נתקל אוואט בדרגת קושי גבוהה יותר, נחשפו כמה ליקויים בסיסיים שלו. נגד ספרד הוא שגה ביציאה מוקדמת לכדור גובה וההרמה חדרה לשער, ונגד הולנד שכח לסגור דווקא את הפינה שלו בבעיטת עונשין מול חומה. אבל אוואט עדיין צעיר ומשקיע, מה עוד שכמו שהליגה נראית עד עכשיו, השוערים היחידים שמסוגלים לגמור משחק בלי טעות הם אלה שעומדים בכניסות לאיצטדיון.

היריבה העירונית

במכבי חיפה התעוררו יום אחד לפני חמש שנים וגילו שההגמוניה בסכנה. מראשית האייטיז ועד אז הייתה החלוקה ברורה: חיפה אוספת תארים וחושבת על משחקי דרבי מול קבוצות אחיות כפארמה, והפועל מתאמצת להישאר ליגה מעל בית"ר חיפה. פתאום הם גילו שהלוזרים באדום כבר עומדים עם הטנקים בחצר האימפריה שלהם. התגובה הראשונה של יענקל'ה שחר הייתה ש"בחיפה אין מקום לשתי קבוצות", שזה משהו כמו "אם זו הכרעת הבוחר, איני מקבל אותה". בהמשך היו שני הצדדים צריכים ללמוד לחיות ביחד.
היחסים בין שחר לשפירא מוגדרים שלום קר. כלומר אין כאלה, אבל אין מלחמה. למרות שהפועל נטולת שחקני בית בהרכב וגם מכבי לא משופעת בהם, היריבות העירונית לא נשארת נחלת האוהדים. בחיפה אולי אין שנאה כמו בין היריבות בתל-אביב ובירושלים, אבל מתקיים כנראה המאבק העז ביותר על השילטה בעיר. לא סתם רן בן-שמעון, שחקן שלא נולד אתמול ובוודאי שלא בחיפה, הכדיר את הניצחון 2:4 בעונה שעברה בדרבי "רגע השיא בקריירה שלי". וזו בכלל הייתה אמורה להיות העונה של מכבי חיפה. את מי לא קנה שחר כדי להחזיר את הימים הטובים, וכל זה רק כדי לגלות שישראל מחכה להפועל. בינתיים הכשרון של הפועל לא לזכות בשום דבר ממשי וההצלחה של מכבי באירופה גורמים לכך שהסדר הישן נשמר, אבל בשני הצדדים יודעים ששינוי אחד, והכל שוב יהיה פתוח.
בחדר ההלבשה של הפועל שואלים דבר ראשון לאחר המשחק מה עשתה מכבי, אבל רק מטעמים רגשיים. לאחר הדרבי בפתיחת העונה (0:0, אבל שליטה מוחלטת של הפועל) קשה למצוא שחקן אחר באדום שיראה במכבי יריבה פוטנציאלית למאבק האליפות. קבוצה שבמשחק שלם נגדנו עשתה התקפה מתפרצת אחת? אולי בשנה הבאה.

היריבה

הרבה אנשים חושבים שהפועל חיפה היא הפועל תל-אביב של השנה שעברה. קבוצה ממושמעת, עקשנית, שפתחה את העונה מצוין ושתרכב על גבי ההצלחה המוקדמת הזו לאורך כל העונה, כל הדרך עד המקום השני. על פי התסריט הזה, תופיע שוב בית"ר ירושלים בתפקיד בית"ר ירושלים.
מוסכם על הכל שלבית"ר יש סגל נוצץ הרבה יותר מזה של חיפה. בממלכת דדש התכוונו לעשות העונה הכל כדי לחנוך רשמית את העידן, שבו הם מתפקדים כמכבי תל-אביב-כדורסל של הכדורגל הישראלי. אבל יצא להם מעורב ירושלמי. ומעל כל תלאות ההרכב ובנפיקה מרחף ניחוח הדיאודורנטים והמיליונים של לאודר, שיגיעו או לא, שיצילו או יפילו את האימפריה. ועדיין כל הליגה מפחדת רק מבית"ר. וגם הפועל חיפה מפחדת רק מבית"ר. מפחדים שפתאום המפלצת תתעורר, ואז לא ברור אם מישהו יוכל להשתלט עליה. עם כל הבעיות וההפסדים המביכים מול חצי הפועל תל-אביב וצפרירים חולון, בחצי השני של העונה נראה שבית"ר כבר תתקתק כמו פעם. ככה זה בקבוצות עם סגל כוכבים חדש, ככה זה היה ברב האליפויות של הקבוצה וככה זה בקבוצות של קשטן. השאלה רק מתי בדיוק יתחיל החצי הזה, באיזה מצב היא תגיע אליו ומה יקרה ליריבות. לחיפה יש טראומה אישית מהאוחנות אחרי שבעונה שעברה, בפיגור ארבע נקודות בלבד, הם הובילו 0:2 בדקה השישים רק כדי לחטוף שוויון מהיר.
האלטרנטיבה של חיפה לתפקיד הילדה החדשה בשכונה היא הפועל פתח-תקווה. גם שם עברה הקבוצה שני ארוכות של דכדוך, וההתעוררות מאז תקופת גרנט הספיקה רק לכמה כמעטים. לשפירא של פתח-תקווה קוראים בשנתיים האחרונות מאיר שמיר, והעונה קרה לאוהדים בפתח-תקווה מה שהאדומים מחיפה עברו לא מזמן - הם קמו יום אחד בבוקר והיה נדמה להם שהאימפריה חוזרת משום מקום. בפתח-תקווה חזרו לדבר השנה על אליפות. לפתח-תקווה יש סגל מוכשר, אבל בהפועל חיפה כבר יכולים לספר להם שכשרון לא תמיד מספיק.
ההבדל בין חיפה של השנה לפתח-תקווה עשוי להיות עונה אחת של מאבק שנכשל. זו העונה הראשונה של שפיגל בקדנציה הנוכחית של בפתח-תקווה. הסגל חדש יחסית, ורובו צעיר ולא מנוסה בתחום הבהלה לתארים. כדי להתגבר על כל הירקרקות הזאת בדרך לאירופה בונים בפתח-תקווה בעיקר על שני החברים הוותיקים מחיפה, שפיגל וראובן עטר. שפיגל, עם הפאסון והקרואסון, נראה בחירה מנצחת עבור קבוצה מוכשרת עם רגשי נחיתות בחלונות הגבוהים. השאלה היא לגבי ההרכב על המגרש: להגיד על ראובן עטר שהוא כשרוני זה כמו להגיד עליו שהוא מתולתל, אבל העונה אין לו ברירה אלא להיות גם המנהיג, ובנושא הזה כבר אפשר לשמוע מגוון רחב יותר של דעות. ברוב העונות הטובות שלו שיחקו ליד עטר גאון שחקנים שהיו מנהיגים טבעיים יותר, מניר קלינגר דרך טל בנין ועד הילד אייל ברקוביץ'. העונה משחקים לידו האברבנלים וזרים שמדברים רומנית, ועטר יצטרך לעבוד קשה כדי שבפתח-תקווה לא ייאלצו לשמוע את המשפט שרובי שפירא מכיר מצויין: "אולי בעונה הבאה".
מצד שני, מי אמר ששמיר צריך להיות פראייר כמו שפירא ולחכות כל-כך הרבה שנים לאליפות? עטר: "בינתיים רק בית"ר ירושלים יכולה לדבר על אליפות. כל מי שדיבר בשנים האחרונות על האליפות נשאר עם הדיבורים, ורק בית"ר לקחו. כך קודם כל היא מועמדת, ורק אחר כך אולי הפועל חיפה. מה ההבדל הגדול בין פתח-תקווה לבין הפועל חיפה? אין הבדל. אנחנו בינתיים לא יכולים לדבר על אליפות. רק עשרה מחזורים לסוף נהיה יותר חכמים, ונוכל לראות אם פתח-תקווה יכולה בכלל לדבר על אליפות".
עיון בעיתונים מלפני כמה חודשים מעלה את שמותיהן של הפועל ומכבי תל-אביב כמועמדות לאליפות. דומה שאין סיבה להרחיב את הדיבור.

הקהל

כשמדברים על "קבוצות גדולות" לא מתכוונים רק לתקציב. בעשור הנוכחי באו כל הזוכות באליפות מקרב חמש הקבוצות שנהנות ממאסות האוהדים הגדולות בארץ. אם לוקחים בחשבון שבני-יהודה, המועדון הקטן האחרון שזכה, נהנה מקהל מצומצם אך מפולח ואפקטיבי באופן נקודתי, יוצא שמאז הפועל כפר-סבא של תחילת האייטיז שום קבוצה נטולת קהל משמעותי לא הלכה עד הסוף. עד אמצע שנות השבעים עוד התווכחו בחיפה למי יש יותר אוהדים, להפועל או למכבי. 15 שנות המונופול המכביסטי בעיר סגרו את הוויכוח. היום כל ילד בחיפה יודע לספר שהפועל הפסידה דור. הילדים של שנות השמונים הלכו עם מכבי, אלא אם אבא שלהם לא הסכים.
התגלותו של שפירא שהחזירה את המועדון לחיים עוררה מחדש גם את האוהדים, ובתוספת בית הספר הענק לכדורגל שהקימה הקבוצה הצטרפו אליה מעריצים מהדור שלא ידע את וולך. התוצאה היא שהקהל של הפועל היום נראה קצת כמו יום הורים בבית ספר: או זקנים או ילדים. כמעט שאין באמצע. על האהדה המסורתית להפועל בקריות, שהושגה בעיקר בזכות המגרש הביתי ששכן בקרית-חיים עד תחילת העשור הנוכחי, מתגברת מכבי, שהשנים הגדולות שלה (שכללו אליפויות ראשונות מצפון לנתניה) הפכו אותה ל"קבוצה של הצפון", ואף לבעלת מרבצי אוהדים נטולי הקשר גיאוגרפי בתור "הקבוצה עם הכדורגל היפה". לעומתה, הפועל חיפה קיימת רק בחיפה. היום גם אוהדי הפועל אופטימים במיוחד טוענים ליחס קהל של 40:60 אחוז לטובת מכבי בחיפה בלבד. לקבוצה יש גרעין קבוע של כאלפיים צופים, שבמקרים טובים עוברים את ה-5000. העונה מזכירים שם בגאווה את 2,500 האוהדים חסרי-התקדים שליוו את הקבוצה למשחק בחולון עם ביטחון של קבוצת צמרת, ואת העובדה שהשנה גם שומעים אותם.
בעידן שפירא - אוהד ממשפחת אוהדים בעצמו - עשו בקבוצה מאמצים גדולים להשיב את הקהל האבוד למגרש, כולל מבצעי שיווק אטרקטיביים כמו נשים ובעלי חולצות אדומות חינם, אבל גם בתקופות הטובות של הקבוצה הייתה ההצלחה חלקית בלבד. בהנהלת הקבוצה מביעים אכזבה מכך שגם היכולת והתוצאות לא מגדילות במידה משמעותית את מספר הצופים. אורן שטרלינג, יו"ר חוג האוהדים: "הם צודקים, גם אנחנו מאוכזבים. אוהדים אומר לי 'נו, מה יהיה? למה לא באים עוד?'".
הטקטיקה האהובה על אוהדי הפועל היא למצב את עצמם במשבצת האינטיליגנטים של חיפה. אבל ככה זה, כשאין כמות, מה שנשאר זה לשחק על האיכות. שטרלינג: "בעניין הזה אנחנו מנצחים. בניגוד לאוהדי מכבי חיפה, לדוגמה, אוהדי הפועל אף פעם לא יקללו את השחקנים של הקבוצה שלהם".
אבל עם כל הכבוד לממוצעי הבגרויות, להתעוררות בשטח ולעובדה שהם מאוד מאוד סימפטיים, הרבה אנשים, גם בקבוצה עצמה, חושבים שלצד העדר הספסל והחלוץ, הקהל עשוי להיות נקודת התורפה של הקבוצה בירוץ לאליפות. "אני לא אוהב אותם", אומר שחקן בקבוצה, "זה קהל שלא מבין כדורגל, הוא לא רגיל להיות בצמרת ולראות שחקנים טובים. עשרים שנה הם לא ראו הצלחות, והם לא כל כך יודעים מה זה טוב. הקבוצה מובילה ומניעה כדור מאחור בשקט, אז כולם בקהל כבר צועקים שזה בונקר. גוטמן אומר לנו באימונים 'אתם תלמדו את הקהל כדורגל'. זה חיסרון גדול, קהל צריך לדחוף אותך גם ברגעים הלא טובים. למכבי, לדוגמה, יש קהל יותר גדול ויותר מנוסה. זה נשמע מצחיק, אבל גם קהל צרך להיות מנוסה במאבקי צמרת, בקטע של עידוד ודחיפה נכונה של הקבוצה. בטדי אתה יכול להוביל 0:1 בדקה ה-80 ועדיין לחתום על תיקו, מול הפועל חיפה זה כבר לא יקרה. לפחות אין בעיה של לחץ עודף מהקהל.
נכון. הפועל מתאמנת בסיטרין, שרחוק ממרכז העיר. רב השחקנים שלה לא חיפאים במקור, אז הם מנותקים יחסית מהקהל, וגם אלה שכן, לא מסתובבים ברחובות. אין איזה בית קפה בחיפה שיושבים שם השחקנים, אין קשר ישיר עם האוהדים. זה לא כמו בירושלים, שהשחקנים מסתובבים בעיר. כאן אין עיר להסתובב בה.

האופי

על פי כמות הבעיות המנטליות שיוחסו לשחקני הפועל חיפה בשנים האחרונות, הם לא היו צריכים פסיכולוג, הם היו צריכים ניתוח להשתלת אישיות. בין האבחנות הפופולריות: חוסר אמונה בעצמם, חוסר ביטחון, חוסר ריכוז, אי עמידה במצבי לחץ ואולי אפילו מחסור בדמות אב.
בקבוצה יש פולקלור של סיפורים על הגעה לבאר ואז נפילה לתוכה: הגול האירופי החסר של גרנט, ההפסד בדרבי בגמר הגביע, התיקו עם בית"ר אשתקד או המשחק המכריע נגד פועל תל-אביב באותה עונה, שבו הם מצאו את עצמם אחרי 15 דקות בפיגור 0:2.
-אבל יכול להיות שזה נגמר? לירון בסיס: "מהתחלת העונה הזו היה ברור לכל אחד השחקנים שהפעם זה לא יהיה כמו בשנה שעברה, שלא ניפול בדברים הקטנים ושאנחנו הולכים על אליפות. עובדה שאחרי המשחק השני לא התביישתי להגיד לתקשורת שאנחנו רצים לאליפות. זו לא הייתה פליטת פה ולא שום דבר. נכון שהצהרות כאלה יכולות ליצור לחץ, אבל הלחץ משתחרר לפני המשחק, וזה רק מדרבן אותנו יותר. עובדה שזה לא רק דיבורים, בשנה שעברה נפלנו במשחקים קטנים, למשל בראשון-לציון והרצליה, והעונה אנחנו יודעים לעבור אותם חלק".
ההצהרות הנחרצות של כמה משחקני חיפה בשלב מוקדם של העונה הפתיעו על רקע הנטייה של כדורגלנים ישראלים, כולל כאלה שמשחקים בזוללות תארים מנוסות יותר, להעדיף קלישאות מעורפלות על משפטים מחייבים. גוטמן לא ניסה להרגיע את שחקניו, אלא הלך אתם ודרש מהם לקחת אחריות על דבריהם. מדובר במהפך. הקבוצה שפחדה מהצל של עצמה שולפת ראשונה בלי בושה. יכול להיות שזו תגובה קיצונית של מי שחושב שאם הוא יצעק את הדברים חזק, הם באמת יקרו, ושעכשיו צריך להגיד "אליפות עושים, לא מדברים", ויכול להיות שהם באמת שכנעו את עצמו והשתנו.
מי שכרגיל מרגיע ושם הכל במקום הוא הקפטן, בן-שמעון: "ההבדל השנה הוא שנוספו לנו הזיכרונות מהשנה שעברה. בכל דבר בחיים הלימוד הכי טוב הוא מהזיכרון עצמו, ולא מזה שמישהו אמור לך שאתה צריך ללמוד. הזיכרונות של ההחמצה מהשנה שעברה יושבים לשחקנים עצמם על הכתף. רק בגלל זה אני מאמין שאם השנה נוביל על בית"ר 2:0, כבר לא נחטוף שוויון. אבל אני לא אוב את הדיבורים האלה. זה לא רציני לדבר על אליפות אחרי שלושה מחזורים. לדבר ככה זה להמשיך את מה שהיה בעונה שעברה ולא לקחת אליפות. מחכים לנו עוד הרבה מבחנים שאף אחד מהם עוד לא עברנו. בחנים זה לא רק לנצח את הקבוצות הקטנות, אלא לדעת להתאושש ונצח משחק קשה אחרי הפסד מול קבוצה כזו. היחסים הטובים בין השחקנים נבחנים ברגעים הקשים, והחוכמה ברגעים האלה היא לא להתקשר לעיתונאי ולהתחיל להדליף מאחורי הגב, אלא להתגבר על הבעיות.
"אני מכיר את המאפיינים של כל אלופה ואלופה בשנים האחרונות, ושני המרכיבים העיקריים שהיו להם הם רוע במשחק והשנאה להפסיד; לא לקבל את האפשרות שמובילים עליהם במשחק ולא לחכות שהדברים יקרו מעצמם. זה ביטוי כדין לגברים שהיו גם לבית"ר, גם למכבי חיפה וגם למכבי תל-אביב בשנות האליפות. הביוי של זה הוא ששחקנים דוחפים לך כתף לבית החזה כדי שלא תנשום כמה שניות, או שמתנפלים עליך בדקות הראשונות של המשחק כדי לגרום לך להגיד לעצמך 'על המשחק הזה אני מוותר'. ואלה הדברים שתמיד היו חסרים להפועל חיפה. אני מאמין שהעונה, האופי של השחקנים בקבוצה והניסיון שהם צברו יביאו לכך שזה יגיע".